אני מקבלת לשיחות את רויטל, אשה צעירה שהתאלמנה לפני כשנה. היא מתמודדת עם קשיי פרנסה, לימודי מקצוע – בעלה היה מפרנס והיא לא ראתה צורך לפתח קריירה עד עכשיו-, גידול ילדים ועם הצורך לנהל את כל הבית לבד. בנוסף לכל זה, יש לה שכנה שממררת את חייה: היא כועסת עליה שהיא לא שומרת על ניקיון הבניין, שהילדים מלכלכים ומרעישים ומדברת על זה עם השכנות האחרות. רויטל הגיע אלי וביקשה למצוא דרך לא להיות מושפעת מהדיבור המרעיל של השכנה ולהצליח לתפקד ולשמוח בלי להתייחס לביקורת הארסית וההרסנית של שכנתה.

אם הייתי עובדת לפי השיטות הפסיכולוגיות הקלסיות, הייתי מחפשת מה גורם לה להיפגע מהדיבור של השכנה, מה זה מזכיר לה מהילדות, איך היא רגילה להתמודד עם ביקורת ולחפור בעבר על מנת למצוא את השורשים וההקשרים מהעבר למה שקורה לה יום.

הפסיכותרפיה מנסה לתת הסברים רציונליים להתנהגויות לא רציונליות. אך, בדרך, היא מאבדת את הממד הרוחני של האדם. הפסיכותרפיה לא מחפשת לעודד את האדם הסובל אלא מחפשת הסבר להתנהגותו, לתחושותיו ולמחשבותיו. היא ממוקדת בבעיות, בתופעות השליליות, בחולשות האנושיות. הפסיכולוג או התרפיסט נפגש עם אדם הסובל, והוא ממוקד בסבל זה ומחפש את הגורמים לאותו סבל. בתפישה מכנית זו של המציאות, גם האדם נמצא תחת השפעת סיבות הגורמות לו להתנהג, לחשוב או להרגיש כך או אחרת. ההשלכות של גישה זו היא שהמטפל מאמין שרק אם ימצא את הגורמים למחלת הנפש או למצוקה של המטופל, הוא יוכל לטפל באותה מצוקה והסימפטומים ייעלמו.

בעקבות זאת, התרפיסט הקלסי אינו מתעניין בצדדים החיוביים של החיים. אפילו תומכי הפסיכואנליזה, לעיתים הכחישו את החיובי, וערכים אתיים ואידיאלים התפרשו כ'סובלימציה של דחפים פרימיטיביים'. גישה זו מתארת את האדם כחייה קצת יותר מפותחת משאר בעלי החיים, נתונה לשליטתם של כוחות ברובם נסתרים ואפלים. בראיה כזו, הדימוי העצמי של האדם הינו שלילי ומשאיר אותו בתלות גמורה לחסדי היצרים המנהלים את חייו. הוא רואה את עצמו כעסוק במילוי צרכיו, או בהפגת המתח הגואה בתוכו בין 3 הכוחות הנלחמות זו בזו: האיד, האגו והסופר-אגו. גם הפסיכולוגיה הביהביוריסטית תופשת את המציאות בצורה מכנית גרידה של סיבות ותוצאות, של גירויים ותגובות. בתפישה מכניסתית זו, שינוי ההתניות יגרום לשינוי המצב של המטופל.

שתי גישות מרכזיות אלה נובעות מגישה מדעית, פיזיקלית של האדם, גישה דטרמיניסטית הרואה את האדם עבד של גורמים חיצוניים או פנימיים המתנים אותו. גורמים אלה מגבילים את האדם וכמעט חורצים את גורלו. גישה זו משאירה רק פצועים בשטח. אפילו אנשים נורמטיביים עלולים למצוא בעצמם פגמים ערכיים או מוסריים אם הם מייחסים להתנהגותם סיבות אלה. היא מפחיתה את חשיבותם של ערכים ואידיאלים. "אך ערכים ואידיאלים הם בדיוק הדבר, שמספק תמיכה אפילו במצבים של סבל קשה",  כותבת אליזבט לוקאס בספרה "משמעות הסבל".

אין התייחסות כאן לרוח האדם שהוא החלק שנשאר חופשי באדם: גם בתנאים קשים ביותר רוח האדם אינה כפופה לחוקי הטבע. אנחנו עדים לכך כשאנחנו שומעים את סיפורם של אסירי ציון או סיפורו של וויקטור פראנקל במחנה אושוויץ, מייסד הלוגותרפיה, או לוחמי חופש אחרים שרוחם אפשר להם להתעלות מעל מציאות קשה של דיכוי והצליחו לשמור על החופש שלהם בזכות הממד הרוחני שבאדם. עם הלוגותרפיה, אנחנו יכולים לנחם את האדם הסובל כאשר סבלו אינו נמנע. אנחנו יכולים להסיט את תשומת ליבו מהצדדים שליליים של חייו ולהביא אותו להתמקד בצדדים החיוביים, להפנות את מבטו לעתיד במקום לחפור בעבר ובנסיבות חייו.

נחזור לסיפורה של רויטל. במקום לנתח את סיפור חייה ולחפש גורמים לפגיעותה מול השכנה, חיפשנו ביחד מה הם הדברים החשובים לה בחיים. במשך שעה דיברנו וניתחנו את כל תחומי החיים החשובים לה: הילדים שלה, הקריירה שהיא רוצה לפתח, חיפוש דירה חדשה יותר קרובה להורים שלה ועם שכנים יותר נחמדים, טיפוח עצמי על ידי הרשמה למכון כושר והשתתפות בקבוצת תמיכה של אלמנות צעירות, וכן הלאה. בסוף השיחה שאלתי את רויטל מה היא לקחה מהשיחה. והיא אמרה כך:

"חשבתי שנדבר על השכנה ועל כל מה שהיא עשתה לי עד עכשיו. ואת התחלת לשאול אותי על דברים שלא קשורים בכלל לנושא. ואת יודעת? היה לי כיף!!! פתאום השכנה הזאת וכל הדיבורים שלה, כבר לא קיימים ולא משפיעים עלי.  יש לי מספיק מה לעשות ולחשוב עליו, דברים הרבה יותר חשובים מאשר להתייסר מהרכילות שלה. יש לי כוחות ומוטיבציה לחפש דירה חדשה. היום אני רוצה להיכנס לאתרי חיפוש דירות. מחקת אותה מהמחשבות שלי כי הכנסת לי מחשבות על דברים יותר חשובים ומעניינים לי."

לא צריך להוסיף מילה.

רק מילה טובה...

מיכאל וסיוון הגיעו אלי בגלל קשיים חינוכיים עם זוהר, בתם בת ה12. הם סיפרו לי שהיא לא מקשיבה להם, מסרבת לעשות שיעורי בית, לובשת בגדים שאינם הולמים את השקפתם הדתית, מתחצפת, מקללת ומרביצה לאחיה הקטנים ולחברותיה. כמעט כל יום, הם מקבלים תלונות מבית הספר או מהורים של ילדות שהיא פגעה בהן.

מיכאל וסיוון הם זוג הורים בשנות השלושים שלהם, אנשים משכילים, עם רצון עז לחנך את ילדיהם להצלחה בחיים ולמידות טובות. תוכלו לפגוש אותם בכל מקום בסביבתכם ולא תוכלו לזהות בהם סימני היכר מיוחדים. אנשים שעובדים, מנומסים, מסודרים חברתית וכלכלית. אם תשאלו את חבריהם או קרוביהם, הם יספרו רק דברים טובים על המשפחה הנחמדה הזאת, חוץ מהבת שקצת קשה איתה.

שאלתי את מיכאל וסיוון שאלה פשוטה שבעקבותיה הכל התחיל להסתבך וביחד נפתחה דרכה הדרך לריפוי. שאלתי שאלה קטנה אך שחוללה מהפך בתודעה שלהם והחזירה להם את האהבה, הקשר החם והנחת מזוהר, ילדתם שהלכה לאיבוד זמן מה. שאלתי אותם: איזה דבר טוב אתם בכל זאת יכולים להגיד על זוהר, בתכם?

בהתחלה, הם גמגמו כי, הרי, הם באו לספר לי כל מה שלא בסדר, כל מה שמכעיס אותם, כל מה שהורס את האווירה המשפחתית, כל מה שמאכזב אותם ממנה. נתתי להם זמן לחשוב. למרות שהיו מופתעים והיה להם קשה, למרות התנגדותם הראשונית, לא וויתרתי. ואז, סיוון התחילה לספר: "תראי, זה נראה לי טיפשי ולא משמעותי, אבל..." והיא נעצרה. עודדתי אותה להמשיך. "אני לא חושבת שזה משהו כל כך חשוב אבל כשזוהר יצאה לטיול שנתי היא הכינה לבד את התיק שלה. ומה שהיה ממש מפתיע, הוא שהיא הכינה את הכל לערמות מסודרות, הבגדים מקופלים היטב ומסודרים לסוגים. היא הכניסה כל סוג לשקית נפרדת: חולצות עם חולצות, לבנים, פיג'מות. ממש התפלאתי לראות אותה כל כך מסודרת. דבר שאני ממש, אבל ממש, לא רואה ביומיום!!!"

עצרתי אותה. מאותו רגע מבטה השתנה. היא פתאום חייכה. מכאן, דיברנו ביחד על התכונות החיוביות שמתגלות בסיפור פשוט זה ולאט לאט, היא נזכרה שתכונות אלה מתגלות בעוד מקרים שקרו, והיא גם גילתה תכונות חיוביות נוספות בילדה שלה.

באותה פגישה, מיכאל לא הצליח למצוא דבר אחד קטן חיובי להגיד על ביתו. בעזרת אשתו ואחרי כמה שיחות שבהן עבדנו על העין הטובה "המהפכת את המציאות" כדברי הרב קוק, הם הצליחו לראות את בתם במבט חדש ולמדו להגיד לה מילה טובה אפילו על דברים פעוטים ולכאורה חסרי חשיבות. תוך חודש, התנהגות הילדה התהפכה לטובה גם בבית וגם מחוצה לו. היו עוד כמה נושאים שבהם זוהר התנהגה למורת רוחם של הוריה, אך תגובתם הייתה הרבה יותר רכה ומכילה. לכן, היא לא התעקשה ולא פתחה במלחמה והם מצאו ביחד דרך שתספק את כולם.

לא היה צורך לשנות את הילדה. היה צורך לשנות את המבט עליה, לשנות את היחס של ההורים להתנהגותה. לימוד זכות, עין טובה ומילה טובה מצד ההורים, הם אלה שאפשרו בניית קשר חם בין ההורים לבתם והשפיעו על התנהגותה.

לחיות על הקצה

אנחנו רגילים להצליח ולתפקד לפי מתכון אישי מוצלח שסיגלנו לעצמנו. סיפור החיים שלנו מספר לנו איך הגענו לזה. למשל: כילדה וכנערה, תמיד אמרו לי שאני עצלנית. לא כל כך אהבתי להשקיע בלימודים , להיות רצינית, לנהל לו"ז מאורגן. אהבתי לרקוד, לשיר, לנגן, לקורא ספרים עבי כרס – בדרך כלל יום לפני מבחן חשוב – להינות ולחיות טוב. כשהתבגרתי קצת, רציתי לשנות דרך כי השיטה הראשונה לא הניבה הרבה פירות, ואז נכנסתי לקיצוניות השנייה ולקצב מוגבר של תקתוק רשימות ארוכות של משימות, לו"ז מוקפד, אורח חיים פעיל וגדוש, לקיחת אחריות על כל מיני פרויקטים. יצאתי משם מותשת, לחוצה ומרוקנת.

לכל אחד מאתנו יש את הדרך המוגזמת שלו: פעיל מדי או פאסיבי מדי, דואג מדי או בטוח מדי, עצמאי ובודד או תלותי ומאוכזב מעצמו, דואג רק לעצמו ולהצלחתו או דואג לאחרים ולהצלחתם ומזניח את עצמו. וכן הלאה.

לכל אחת מהקצוות יש חסרונות אך גם יתרונות. אנחנו צריכים ללמוד לשלב את שתי בקצוות אך בהרמוניה. גם וגם אבל דרך היתרונות של כל מידה.

למשל מי שמאד פעיל וכל היום מתקתק משימות, מקבל תוצאות אך הוא כל הזמן במרדף אחרי הפעילות הבאה. הוא עלול להיות במתח תמידי, כי אינו מרשה לעצמו לעצור ולנוח. לעומתו, מי שאינו פעיל לא יקבל תוצאות אך נראה שהוא שומר על רוגע, על שקט נפשי. אבל לא נטעה! השקט הזה אינו שלם כי אדם כזה מתמרמר מזה שאינו מצליח להגיע לתוצאות. המצב ששני האנשים צריכים לשאוף אליו הוא שילוב של גם פעילות וגם רוגע. איך יגיעו לזה? על ידי איזון והכנסת המידה החסרה לאורח החיים שלהם:  הראשון צריך ללמוד לשמור על זמנים של רוגע ושל מנוחה, של פנאי. הוא צריך ללמוד להוריד משימות מהלו"ז ולעבור תהליך של עבודה פנימית כדי להיגמל מההתמכרות לפעלתנות. השני צריך להתחיל במנות קטנות מאד של משימות ומטרות והשגתן ההדרגתית תחזיר לו דימוי עצמי יותר חיובי ותתן לו חשק לעוד.

בין כפייה למתירנות, מחפשים את האיזון.

אם נשאל את ההורים או סבים שלנו על החינוך שקיבלו, אנחנו נגלה שיטות חינוך יותר כפייתיות שלא כל כך נתנו לילדים אפשרות להתווכח על אורח החיים, המסרים והערכים שקיבלו. הסמכות ההורית ושל מוסדות החינוך הייתה יותר איתנה ומובנת מאליה. אני שמעתי על אדם מבוגר שסיפר שלא היה מסתכל אף פעם בעיני אביו, והיה משפיל את מבטו מתוך כבוד ויראה. אבא שלי למד בתלמוד תורה אצל סבו שהיה רב קהילה וגם שוחט. הסבא היה לוקח אחרי השחיטה, את הגיד מרגל הפרה כדי לעשות ממנו שוט והיה משתמש בו בכיתה כדי להחזיר לריכוז את הילדים השובבים. היום היו שלוחים לו עובדת סוציאלית של הרווחה. באותם הימים, הוא היה דמות מכובדת ומוערכת מאוד. חלק מההורים שסבלו מגישה חינוכית נוקשה זו, עוברים לקיצוניות השנייה. מתוך רצון להימנע מכפייה, ולכבד את רצונותיו של הילדים, הם פוסלים כל סמכות ורוצים להיות "החברים" שלהם. אך מילת המפתח של החינוך הוא: איזון. אנחנו חייבים להודות שלהורים או למורים יש יותר ידע, ניסיון ושיקול דעת מאשר לילדים. הם תמימים וחמודים אך יכולת השיפוט שלהם עדיין חלשה. אנחנו צריכים לתת להם כלים שיאפשרו להם להחליט החלטות נכונות כשיגדלו. יחד עם זאת, עלינו לשקול בכל מצב עד כמה אנחנו יכולים לשתף אותם בהפעלת שיקול הדעת ועד כמה להחליט לבד ולשתף אותם רק אחר כך. מתוך אהבה ורצון להיות עדינים ורכים כלפי הילדים, אנחנו עלולים להעביר לילדינו אחריות על נושאים שהם עדיין לא בשלים להתמודד איתם.

מעברים ושינויים.

אנחנו עוברים לאורך שנות חיינו הרבה שינויים: מהעולם הגנוז והמוגן של רחם אימותנו למציאות הגלויה והמאתגרת של העולם הזה, לידת אחים, כניסה לגן, לבית הספר, לתיכון, לאולפנה או לישיבה. כל שנה עברנו לכיתה אחרת. עברנו שינויים בגוף ובנפש. אולי עברנו למקום מגורים חדש, לעיר אחרת, או למדינה אחרת. עם החתונה, אנחנו עוברים אחד השינויים המשמעותיים בחיינו הדורש תקופת הסתגלות למציאות החדשה. "שנה יעשה לביתו". אחר כך באים גם ילדים והתמודדויות חדשות. כל ילד חדש משנה את המפה המשפחתית ,דורש איזון משפחתי חדש, ומביא אתגרים ושמחות חדשים. הצטברות של שינויים בתקופה קצרה עלולה להלחיץ אותנו וחשוב לפרוס שינויים בזמן כדי למנוע מתח, עייפות ועצבנות. מצד שני, ככל שאנחנו מלאי חיים, אנחנו עוברים יותר מעברים ושינויים. רק יצור מת, חס וחלילה, לא משתנה. והנה, עוד מעט מסתיים החופש הגדול, הילדים יכנסו למסגרות חינוכיות ויצטרכו לעבור שינויים. גם אנחנו המבוגרים, נחזור לשגרה ונעבור לתקופה חדשה. יש כמה טיפים שיכולים לעזור לילדים או למבוגרים שמתקשים להסתגל למעברים ולשינויים. קודם כל אפשר לרשום בטבלה, מה ישתנה בין המצב הנוכחי המוכר למצב החדש, מה ידוע לנו ומה לא, מי יכול לספר לנו מה יהיה. אפשר לגשת לאנשים חיוביים ושמחים (חשוב מאוד לבדוק קודם) שעברו אותו מעבר ולבקש שיספרו איך היה, מה קרה. בנוסף חשוב לשמוע מה מדאיג את הילד או המבוגר בקשר לשינוי זה בלי צורך להרגיע או לתאר מצב מושלם. הרבה פעמים, ההקשבה האמיתית מספיקה. והכי חשוב, לפי הדרכתו של הבעש"ט, תבקשו מהם שיעצמו את העיניים וידמיינו את המצב החדש בצורה הכי מוצלחת, שמחה ומושלמת. ואתם תראו, זה עובד. 

אין כמו ט' באב כדי להתנתק מהשגרה, מהלחץ, העבודה וכל דבר המשיח את הדעת. אין כמו ט' באב כדי להתחבר בגעגוע אין סופי לאידאל, למה שיש לנו להשלים, לחלומות שלנו. כשחסר לנו אנחנו יכולים ליפול לדיכאון לרק לבכות. אך ביום ט' באב יש לנו גם תפילת נחמה שבאה להגיד לנו: המצב לא אבוד, החורבן הוא הבטחה שתופיע מציאות יותר שלמה. רק צריך לעבוד כדי שהיא תוכל להופיע. העבודה היא גם פנימית וגם חיצונית. כשאנחנו עובדים למען שלום בית, כאילו אנחנו בונים את חורבות ירושלים. כשאנחנו עובדים כדי לשפר את חינוך ילדינו, אנחנו מתקנים עולמות שלמים. כאשר אנחנו עובדים כדי לתת לעצמנו אפשרות להתגלות ולהופיע במציאות במלוא העצמה למידות טובות ולמעשים טובים, אנחנו מחיים את עצמנו ותורמים לתיקון כל העולם כולו.

אנחנו קרואים להשקיע בעצמנו, בזוגיות ובילדים שלנו -העתידיים או הנוכחים- ומיד תורגש ההשפעה על הסביבה. הרבה אנשים מנסים לשנות את העולם לפני שהם התחילו להתבונן במה שקורה בתוך עצמם. ההתפשטות של הטוב מתחילה מבפנים. ככל שנתמלא טוב, יושר, עדינות, אהבה ואמונה, השפע יגלוש החוצה באופן אוטומטי. 

  

דור של גאולה.

אנחנו עדים להבדלים גדולים ומהותיים בין הדורות הקודמים לדורות האחרונים. שיטות החינוך המסורתיות, טון הדיבור של המבוגרים מול ילדים, תגובות הילדים לבקשות המבוגרים השתנו ואנחנו מרגישים שהרבה פעמים, אנחנו מאבדים שליטה או נבוכים. אנחנו צריכים להכיר בעובדות חדשות שמשנות את המפה החינוכית כאן ועכשיו ולעתיד לבוא. החינוך הוא הוצאה מן הכוח אל הפועל של הכוחות הטמונים בילדים. אם נרצה להצליח במלאכת החינוך, עלינו לדעת מה נמצא בפנים כדי שנוכל להוציא אותו החוצה. אנחנו חייבים ללמוד על הדור ועל מאפייניו. אנחנו בדור של גאולה, של חזרת עם ישראל לארצו אחרי 2000 שנות פיזור ופירוד בין העמים, רדיפות, שלילת עצמאות לאומית, חולשה פיזית וציפייה לשיבה לציון. היום אנחנו מקובצים בארצנו, מגנים על עצמנו, יושבים ופועלים במדינתנו, מתחזקים פיזית ורוחנית. הקב"ה מביא בכל דור את הנשמות המתאימות לאתגרי התקופה. למשל, חשוב להכיר שלושה מאפיינים לנשמות בדור של גאולה. ראשית,  הן נשמות כלליות, המחוברות באופן טבעי לכלל ישראל. החיים  ששלנו משותפים בארץ ואנחנו מוכנים למסור את הנפש למען הכלל בלי להתייחס למוצא, לעדה או לדעות הפוליטיות. המימד השני הוא שאלו נשמות ארציות. אחרי ניתוק ארוך מאחיזה ועבודה בקרקע, עם ישראל עוסק היום בכל תחומי החיים החומריים: חקלאות, תעשייה, ספורט, רפואה, יופי וכן הלאה, והוא מקדש אותם. אנחנו עדים כל יום לגודל ההצלחה. התכונה השלישית היא שהן נשמות חרותיות. הדור הזה רוצה לבנות את חייו על פי האות המיוחד שלו בתורה. הוא לא מקבל כמובנת מאליה ההליכה בעקבות הוריו או מוריו והרבה פעמים הוא דוחה את המבוגרים שרוצים לכפות עליו דרך שהתאימה להם אך לא לו. יש צורך להעמיק בהבנת הדור כדי שנוכל להצליח בתפקידנו כהורים וכמורים. (על פי שיעורים של הרב עמוס נתנאל)